תוספתא כפשוטה על שבת ה׳

« תוספתא כפשוטה על שבת ד׳:י״ג תוספתא כפשוטה על שבת ו׳:א׳ »

1 לָא מְחַיֵּיב רַבִּי אֶלָּא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מְקוֹרֶה, דְּאָמְרִינַן: בֵּיתָא כְּמַאן דְּמַלְיָא דָּמְיָא. אֲבָל שֶׁאֵינוֹ מְקוֹרֶה — לָא.

2 וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי בִּמְקוֹרֶה — הָתִינַח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מְקוֹרֶה, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מְקוֹרֶה מִי חַיָּיב? וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הַמַּעֲבִיר חֵפֶץ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מְקוֹרֶה, פָּטוּר — לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְדִגְלֵי מִדְבָּר.

3 אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא מַנִּי? — אֲחֵרִים הִיא. דְּתַנְיָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: עָמַד בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּל — חַיָּיב, עָקַר מִמְּקוֹמוֹ וְקִבֵּל — פָּטוּר. עָמַד בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּל — חַיָּיב, הָא בָּעֵינַן הַנָּחָה עַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה וְלֵיכָּא! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ לָא בָּעֵינַן מְקוֹם אַרְבָּעָה.

4 וְדִילְמָא הַנָּחָה הוּא דְּלָא בָּעֵינַן, הָא עֲקִירָה בָּעֵינַן. וְהַנָּחָה נָמֵי, דִּילְמָא דִּפְשֵׁיט כַּנְפֵיהּ וְקַבְּלַהּ — דְּאִיכָּא נָמֵי הַנָּחָה.

5 אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַתְנִיתִין, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל בִּטְרַסְקָל וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי טְרַסְקָל, דְּאִיכָּא נָמֵי הַנָּחָה. וְהָא ״יָדוֹ״ קָתָנֵי? — תְּנִי ״טְרַסְקָל שֶׁבְּיָדוֹ״.

6 הָתִינַח טְרַסְקָל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא טְרַסְקָל שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים רְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא.

7 לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְרֹאשׁוֹ טְרַסְקָל, זָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו — חַיָּיב.

8 דְּאִי כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי אַמַּאי חַיָּיב? מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד קָא מַפֵּיק!

9 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, הָתָם לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, הָכָא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה.

10 קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אֲבָהוּ: מִי קָתָנֵי ״טְרַסְקָל שֶׁבְּיָדוֹ״, וְהָא ״יָדוֹ״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן שֶׁשִּׁלְשֵׁל יָדוֹ לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה וְקִבְּלָהּ.

11 וְהָא ״עוֹמֵד״ קָתָנֵי? — בְּשׁוֹחֶה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא — בְּגוּמָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא — בְּנַנָּס.

12 אָמַר רָבָא: אִיכְּפַל תַּנָּא לְאַשְׁמֹעִינַן כֹּל הָנֵי?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה לוֹ כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה לוֹ כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה.

13 אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָרַק חֵפֶץ וְנָח בְּתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ — חַיָּיב. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? — יָדוֹ שֶׁל אָדָם חֲשׁוּבָה לוֹ כְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה? וְהָא אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא? מַהוּ דְתֵימָא הָנֵי מִילֵּי, הֵיכָא דְּאַחְשְׁבַהּ הוּא לִידֵיהּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלָא אַחְשְׁבַהּ הוּא לִידֵיהּ — אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן.

14 אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָמַד בִּמְקוֹמוֹ וְקִיבֵּל — חַיָּיב. עָקַר מִמְּקוֹמוֹ וְקִיבֵּל — פָּטוּר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: עָמַד בִּמְקוֹמוֹ וְקִיבֵּל — חַיָּיב. עָקַר מִמְּקוֹמוֹ וְקִיבֵּל — פָּטוּר.

15 בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: זָרַק חֵפֶץ וְנֶעֱקַר הוּא מִמְּקוֹמוֹ וְחָזַר וְקִיבְּלוֹ — מַהוּ?

16 מַאי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: ״שְׁנֵי כֹחוֹת בְּאָדָם אֶחָד״ קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ. שְׁנֵי כֹחוֹת בְּאָדָם אֶחָד כְּאָדָם אֶחָד דָּמֵי, וְחַיָּיב, אוֹ דִילְמָא כִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם דָּמֵי, וּפָטוּר. תֵּיקוּ.

17 אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ חֲצַר חֲבֵירוֹ וְקִיבֵּל מֵי גְשָׁמִים וְהוֹצִיא — חַיָּיב. מַתְקִיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: מָה לִי הִטְעִינוֹ חֲבֵירוֹ, מָה לִי הִטְעִינוֹ שָׁמַיִם, אִיהוּ לָא עָבֵיד עֲקִירָה?! לָא תֵּימָא ״קִיבֵּל״ אֶלָּא ״קָלַט״. וְהָא בָּעֵינַן עֲקִירָה מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם אַרְבָּעָה, וְלֵיכָּא!

18 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: כְּגוֹן שֶׁקָּלַט מֵעַל גַּבֵּי הַכּוֹתֶל. עַל גַּבֵּי כּוֹתֶל נָמֵי, וְהָא לָא נָח! — כִּדְאָמַר רָבָא בְּכוֹתֶל מְשׁוּפָּע, הָכָא נָמֵי בְּכוֹתֶל מְשׁוּפָּע. וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרָבָא — אַהָא דִּתְנַן:

19 הָיָה קוֹרֵא בַּסֵּפֶר עַל הָאִיסְקוּפָּה וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ — גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. הָיָה קוֹרֵא בְּרֹאשׁ הַגָּג וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים — גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים — הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב? הָא לָא נָח!

20 וְאָמַר רָבָא: בְּכוֹתֶל מְשׁוּפָּע. אֵימוֹר דְּאָמַר רָבָא בְּסֵפֶר, דַּעֲבִיד דְּנָיַיח, מַיִם מִי עֲבִידִי דְּנָיְיחִי?!

21 אֶלָּא אָמַר רָבָא: כְּגוֹן שֶׁקָּלַט מֵעַל גַּבֵּי גּוּמָּא. גּוּמָּא פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא מַיִם עַל גַּבֵּי מַיִם לָאו הַנָּחָה הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן.

22 וְאָזְדָא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: מַיִם עַל גַּבֵּי מַיִם — הַיְינוּ הַנָּחָתָן. אֱגוֹז עַל גַּבֵּי מַיִם — לָאו הַיְינוּ הַנָּחָתוֹ. בָּעֵי רָבָא: אֱגוֹז בִּכְלִי וּכְלִי צָף עַל גַּבֵּי מַיִם, בָּתַר אֱגוֹז אָזְלִינַן — וְהָא נָיַיח, אוֹ דִילְמָא בָּתַר כְּלִי אָזְלִינַן — וְהָא לָא נָיַיח, דְּנָיֵיד. תֵּיקוּ.

23 שֶׁמֶן שֶׁצָּף עַל גַּבֵּי יַיִן, מַחֲלוֹקֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: שֶׁמֶן שֶׁצָּף עַל גַּבֵּי יַיִן וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן — לֹא פָּסַל אֶלָּא שֶׁמֶן בִּלְבַד. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְחוּבָּרִים זֶה לָזֶה.

24 אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה טָעוּן אוֹכְלִים וּמַשְׁקִין, וְנִכְנָס וְיוֹצֵא כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲמוֹד.

25 אָמַר אַבָּיֵי: וְהוּא שֶׁעָמַד לָפוּשׁ. מִמַּאי — מִדְּאָמַר מָר תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עָמַד לָפוּשׁ — פָּטוּר, לְכַתֵּף — חַיָּיב. חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, עָמַד לָפוּשׁ — חַיָּיב. לְכַתֵּף — פָּטוּר.

26 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? — שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲקִירָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ? הָא אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא! דְּאָמַר רַב סָפְרָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּעֲבִיר חֲפָצִים מִזָּוִית לְזָוִית, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן וְהוֹצִיאָן — פָּטוּר, שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲקִירָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ. אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ, מָר אָמַר לַהּ בְּהַאי לִישָּׁנָא, וּמָר אָמַר לַהּ בְּהַאי לִישָּׁנָא.

27 תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא מֵחֲנוּת לִפְלַטְיָא דֶּרֶךְ סְטָיו — חַיָּיב. וּבֶן עַזַּאי פּוֹטֵר.

28 בִּשְׁלָמָא בֶּן עַזַּאי, קָסָבַר מְהַלֵּךְ כְּעוֹמֵד דָּמֵי. אֶלָּא רַבָּנַן, נְהִי נָמֵי דְּקָסָבְרִי מְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹמֵד דָּמֵי, הֵיכָא אַשְׁכַּחְנָא כְּהַאי גַּוְונָא דְּחַיָּיב?

29 אָמַר רַב סָפְרָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

פירוש תוספתא כפשוטה על שבת ה׳

1 1. יוצא אדם בקיסם שבשנץ שבסנדלו וכו'. בד: שבשניו שבסנדלו וכו'. וקרוב לוודאי שאף בכ"י שהיה לפני ד היה כתוב שבשנץ, אלא שקרא את ה"ץ" "יו". ובכי"ע: שבשיניו שבסנדלו וכו'. ובכי"ל: שבשניו ושבסנדלו וכו'. וכן בר"מ פי"ט הי"ג: יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו וכו', ובמגיד משנה שם: תוספתא וכו'. וכן ברוקח סי' ק': בתוספת' יוצא האיש בקיסם שבשיניו ובסנדליו צ"ל: ושבסנדליו לרשות הרבים וכו'. ולפי גירסא זו משמע שעושה כן לרפואה כדי למלא את החלל בין השנים וכדומה. אבל גירסת כי"ו שיש לה סיוע מגי' ד וכי"ע "שבסנדלו" במקום "ושבסנדלו" נראית מקורית, ואף בכי"ע צ"ל: שבשינץ שבסנדלו וכו'. ולפיה הכוונה לקיסם שהוא נותן לשנץ לרצועה של סנדלו, וכלשון המשנה במקואות פ"י מ"ד: ושנץ כגי' משנת הוצ' לו, קויפמן ועוד של סנדל, עיין ערוך ערך שנץ. והתוספתא נסמכה למשנתנו פ"ו מ"ה: ובמוך שבסנדלה וכו', ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם נפל לא תחזיר. ועיין בתוספ' ס"ד ב' ד"ה ובלבד.

2 2. שלא יתן כתחלה וכו'. כ"ה "שלא יתן" בכל הנוסחאות. והגר"א ז"ל הגיה: שלא ליתן וכו', ולכאורה הגהה זו שאינה מעלה ואינה מורידה היא בלתי מובנת כלל. אבל קרוב לוודאי שרבינו הגיה ע"פ הרוקח הנ"ל שגורס כן, ורבינו העדיף את הפיסקאות שבראשונים על גרסאות הדפוס.

3 2-3. ר' לעזר אומ' קב של קיטע אם יש בו בית קבול כתיתין יוצאין בו וכו'. במשנתנו פ"ו מ"ח: הקיטע רש"י: שנקטעה רגלו יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר, ואם יש לו בית קיבול כתיתים בגדים רכים ומוכים טמא. ולא נתברר בגמרא אם בית קיבול כתיתים עושה אותו נעל לעניין שבת. ובבבלי יומא ע"ח ב' הסיקו במחלוקת של משנתנו: אלא אמר רבא לעולם דכ"ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי, מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות, ומר סבר לא גזרינן. ובחי' הרמב"ן כאן ספ"ו: עוד ראיתי בתוספתא דיבמות פי"ב ה"י-הי"א וכו' בקב הקיטע חליצתה כשרה. אר"י אלו ראה ר' אליעזר בסנדל של עתה היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבריו, משמע דר"י גמר דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן הוא בסנדל של עץ לגבי טומאה, ועכשיו היה ר"א מסתייע אילו ראה שחולצין בו לעשותו נמי כסנדל לשאר כל הדברים, ובתוספתא דשבת קתני ר"א אומר קב הקיטע אם יש בו בית קיבול כתיתים יוצאים בו ואם לאו אין יוצאין בו, פי' דסבירא ליה כיון דאית ביה בית קיבול כתיתין הדוקי מהדק ליה ברגלו ולא משתמיט מינה. ועיין מה שהאריך בס' שיח יצחק ליומא ע"ח ב', קכ"א ע"א ואילך. ולולא דברי רבותינו היה נראה לומר שפשטות דברי הברייתא משמעה שר' אליעזר סובר שקב הקיטע אינו מנעל, ואם יש בו קיבול כתיתין יוצאין בו משום תכשיט, כשיטת אביי בבבלי כאן ס"ו א' ויומא ע"ח ב'. וכן משמע מפשטות דברי התוספתא ביבמות הנ"ל, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 195 ואילך.

4 3-4. הגדמין טמאין וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל אלא שבכי"ל מטושטש קצת, ואפשר לקרוא: הגרמין. אבל בכי"ע: הנקטמין טמאין וכו'. ובתשובת הרשב"ם להראב"ן ראב"ן, קמ"ה ע"ד: וקשיא ליה דבתוספתא דשבת קתני אנקטמין טמיאין, אני בדקתי בתוספת שלנו כתוב בהו גודמין טמיאין, אבל אנקטמין לא כתוב בהו. ועיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"ו מ"ח: אנקטמין טהורין, ואין יוצאין בהן. והראב"ן הקשה להרשב"ם מן המשנה על התוספתא, ועוד הקשה ממשנת כלים פט"ו מ"ו ששנינו שם שהניקטמון טמא כלומר, כמסורת התוספתא כאן, והרי הגאון בפירושו לכלים שם עמ' 40 פירש שמשנת שבת ומשנת כלים מדברים בחפץ אחד, ועיי"ש בראב"ן. ואשר לבאור המלה "אנקטמין" פירשו רוב בעלי המלונות לוי, קהוט וקרויס שזו היא המלה היונית όνος κατ’ ώμον, חמור על הכתף שנושאים הליצנים, וזהו ע"פ פירש"י ועוד. ברם צרוף כזה לא מצאתי ביונית. ולא עוד אלא שבירושלמי מפורש: "מהו אנקטמין טהורין? א"ר אבהו חונוס όνος קטמין, חמרא דיידא", כלומר סמוכת משענת היד. ובשרי"ר, עמ' 82: "הונוסקַטָמִין במלה אחת, ומוכח שפירשו קטמין, גדמין, חמור הגדמין. וכן בבבלי ס"ו ב': מאי לוקטמין אמר ר' אבהו חמרא דאכפא, כלומר חמור הכתף, והוא חמרא דידא הוא חמרא דאכפא. וכן פירש ר"ח בבבלי שם: גידם, מי שידיו קצוצות, עושין לו יד של עץ ונקרא חמרא דאכפי. ופירוש רבינו מסתבר מאד, ושנו במשנתנו יד של עץ של הגידם הקטם יחד עם קב הקטע. ואם צדקנו בבאורנו הרי מסתבר שאף לפנינו צ"ל: הנגדמין טמאין, ואין הנגדמין אלא הנקטמין, צירוף של הונוס השוה כתיב הירושלמי לעיל גדמין, כלומר, חמור הגדמים, וכפירוש ר"ח הנ"ל. ואשר למחלוקת המשנה והתוספתא, הרי התוספתא שלנו היא כמשנת כלים שחולקת על משנת שבת, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 196, הערה 4.

5 4. יוצאין בפיקרין ובצופא וכו'. בבלי נ' א'. ופירש רב האיי אוה"ג, הפירושים, עמ' 21: אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו וכו'. וכע"ז פירש הר"ת, הר"מ פי"ט מה' שבת הט"ז ועוד. אבל רבינו הלל פירש שפיקרין פוקרין הם גיזי צמר ποκάριον. ולפ"ז אף ציפין צופין הם קרובים למוכי צמר, ובכי"ע כאן מפורש: ובציפי צמר. ועיין מ"ש על כל זה לעיל ח"ב, עמ' 662. ועיין מ"ש על טלטול גזי צמר לעיל פ"ג הי"ט, שו' 42, ועיין בבבלי הנ"ל. ובבאור על הר"מ שנמצא במצרים העיר שהר"מ פירש כפירוש רב האיי, והוסיף: והרב נטרונאי גאון ז"ל פירש פיקרין וציפה מטלניות שמניחין ע"ג חתך באספלנית אם צבען בשמן מרפא, ואם לאו אסור משום שדומה למשאוי.

6 בזמן שצבען בשמן וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל, וכ"ה בבבלי הנ"ל בכל הנוסחאות עיין דק"ס שם. ומפירוש רב האיי והר"ח הנ"ל מוכח שמדברים כאן בצביעה ממש, וכן מוכח מדברי הר"מ הנ"ל שלא הזכיר "בשמן". אבל לפי פי' רב נטרונאי, פירש"י ורבינו הלל שהבאנו לעיל פירושו בזמן שטבלן בשמן, כפירוש הרש"ל, וכמו שכתבנו לעיל ח"ב, עמ' 563, ובהערה 1 שם. ובכי"ע גורס: שצבען לשמן וכו' לא צבען לשמן, ולפי גירסא זו היה אפשר לפרש כפירוש שהביא במעשה רוקח פי"ט מה' שבת הט"ז שהכוונה שצבע לשם אותן המכות, עיי"ש. ברם ברור שאין לשמן אלא בשמן, בחילוף הרגיל בין בי"ת ולמי"ד, עיין מ"ש הרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 1110 ואילך ומה שהביא בשמי בהערה 1 שם. וכבר קדמני בזה ווייס במשפט לשון המשנה, עמ' 114.

7 5. וכרכן במשיחה. כלומר, או שכרך את הפקורין, או את הצופין עצמן, במשיחה מערב שבת, ולא שכרך אותם על גבי מכתו מערב שבת שאם כן הרי כבר יצא בהם מערב שבת, עיין בתוספ' נ' א' סד"ה אבל, ועיי"ש סד"ה ואם. ועיין במאירי שם ד"ה מותר. ועיין שו"ע או"ח סי' ש"ח ס"ק כ"ד.

8 אין יוצאין בהן. פירשו בתוספ' שם ד"ה אבל שהוא הדין שאין מטלטלין אותן. ועיין לעיל פ"ג, שו' 42, ומש"ש.

9 7. יוצאין במוך ובספוג וכו'. כל הברייתות ה"ג-ה"ה נעתקו בשם התוספתא בר"ח ביצה כ"ה ב', והביאו בעיטור תוספתא בשבת לר"ח הי' יו"ט, מחלוקת ט', הוצ' רמא"י, קמ"ה ע"א, רי"ף כאן פ"ו סי' שפ"א, שכל טוב ח"ב, עמ' 272 בלי הזכרת שם התוספתא, רוקח סי' ק"ב, ראבי"ח ח"א סי' רי"ט, עמ' 309, מאירי ס"ו סע"א ד"ה שנינו, ורא"ש פ"ו סי' י"ח וממנו ברבינו ירוחם, אדם ני"ב ח"ט. ועיין אגודה שבת פ"ו סי' פ"ח, קכ"ו ע"א. ופסקן הר"מ בפי"ט הי"ג ובטור או"ח סי' ש"א. ועיין ירושלמי פט"ז ה"א, ט"ו ע"ג ובמקבילות שבמדרשים ובבבלי קל"ד סע"ב.

10 ובלבד שלא יכרוך וכו'. בראבי"ה הנ"ל בשני כתה"י: ובלבד שיכרוך וכו'. והמו"ל הגיה בפנים כלפנינו בתוספתא, ואין צורך, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 567 ולהלן עירובין פ"ח, שו' 24, ד"ה ובלבד. וקשה לקבל גירסת הראבי"ה כפשוטה, שהוא מוכרח לכרוך עליהם חוט או משיחה כדי שלא יפלו. ועיין היטב באגודה הנ"ל.

11 7-8. שלא יכרוך עליהן חוט וכו'. כ"ה "עליהן" בכל נוסחאות התוספתא, בר"ח, ברי"ף, בשכל טוב, ברוקח, בראבי"ה, במאירי ובר"מ הנ"ל. ולפ"ז ברור שהכוונה שלא יכרוך על המוך ועל הספוג, וכביאור הר"מ: שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו, ואינם מועילין למכה. ועיין בירושלמי שבת פט"ז ובמקבילות שבמדרשים הנ"ל. אבל ברא"ש הנ"ל: שלא יכרוך עליה וכ"ה אף בד"י חוט וכו'. וכ"ה ברבינו ירוחם ני"ב ח"ט הנ"ל. ובעיטור הנ"ל: שלא יכרוך עלי' וכו'. ולפ"ז הפירוש הוא שלא יכרוך על המכה עצמה חוט ומשיחה. וברור שע"פ גירסא זו פסק בטור הנ"ל: אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאין מרפאין הוי משוי וכו'. וכ"ה בס' צדה לדרך מאמר ד' כלל א' פי"ז. ועיין בב"ח שם ובשו"ע או"ח סי' ש"א ס"ק כ"ב ובמגן אברהם שם, ומ"ש ע"ז בעיטור בכורים. אבל העיקר כלפנינו, וכן הכריע הגר"א בבאורו לאו"ח שם.

12 8. בקליפת השום וכו'. ברוקח הנ"ל: יוצאין בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל גבי המכה וקושרו ומתירו בשבת וכו'. ויש כאן חסרון. והפיסקא כנראה נשתרבבה לעיל שם בסי' ק': יוצאין בקליפת שום ובקליפת בצלים שעל המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא ליתן לכתחילה. ומכאן ואילך גם במגיד משנה פי"ט מה' שבת הי"ג. ועיין ארחות חיים ח"א ה' שבת סי' ש"מ, נ"ו ע"א.

13 9-10. יוצאין באיגד וכו'. וכ"ה בשינויי כתיב בכל הנוסחאות ובראשונים הנ"ל. אבל בשכל טוב הנ"ל: ויוצאין בעוקד וכו'. ועיין לעיל פ"ד, שו' 15.

14 10. וקושרו ומתירו בשבת. עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 31, ועיין מ"ש להלן בשם הטור.

15 ואספלנית שפרשה מן האגד וכו'. דרך הרופאים הקדמונים היה להכין אספלנית σπληνίον, כלומר תחבושת של חלב ושעוה וכדומה, ולמרוח אותה על מטלית וזהו האגד. ובטאו"ח סי' ש"א: אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפל מעליו, יכול לילך בו, וקושרו ומתירו. וכוונתו לרישא לעיל, אבל מכאן למד את מהות האגד. וכן במאירי הנ"ל: "מן האגד, והוא מטלית של בגד הנמשחת ברטייה וניתנת על גבי המכה". וכשהאספלנית מתקשה היא יכולה לפרוש מן האגד.

16 11. מחזירה. וכ"ה בד. והנכון בכי"ע: מחזירה עם האגד. וכ"ה בר"ח, ברי"ף, בשכל טוב, ברוקח, במאירי ובמגיד משנה הנ"ל. והדברים דבוקים לרישא "קושרו ומתירו", והכוונה שאם התיר את האגד וראה שהאספלנית נקלפה ממנו ואינה דבוקה לו מחזירה יחד עם האגד, ואין דינה כנפלה, שהרי לא נפלה מן האגד אלא פירשה ממנו, והיא טפלה לו. ובכי"ל: מחזירה מן האגד. וכ"ה ברא"ש בד"י. וברא"ש בד"ח: מחזירה תוך האגד. יוצאין באספלנית ובמלוגמא וכו'. כבר כתבנו לעיל ח"ב, עמ' 663, שהמלוגמא μάλαγμα היא תחבושת של קמח וכדומה, והרטייה היא בסממנים של רפואות. ועיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה ואספלנית.

17 11-12. ואם נפל לא יחזיר וכו'. כסתם משנתנו בעירובין פ"י מי"ג: מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה, אם בתחילה כאן וכאן אסור. ובבבלי שם ק"ב ב': ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי מכה מחזירין בשבת. ר' יהודה אומר הוחלקה למטה וכו' עיין להלן, שו' 14. ורוב הראשונים חילקו בין נפלה שלא בכוונה ובין נטלה מדעת, ויש שמעמידים את משנתנו בנפלה ע"ג קרקע, והברייתא בבבלי בנפלה ע"ג כלי. ועיין מה שהאריך בח"ד. וברי"ף הנ"ל: והאי דקתני אם נפל לא יחזיר הוינן בה בגמ' דעירובין הלכה מחזירין רטיה בשבת, ותמן ברירנא לה. ועיין בר"ח ביצה כ"ה ב' הנ"ל.

18 12. נוטלה ומכסה וכו'. כלעיל פ"ד, שו' 33. תוספות בכורים. ואף כאן אף שאין יוצאין בה מטלטלין אותה. תיקונים והשלמות: בגוף התוספתא שם עמ' 20, שו' 11: יוצאין באספלנית, ובמלוגמא וברטייה וכו', נוטלה ומכסה בה את הכלים וכו'. כנראה, שכן נהגו למעשה לסתום את פי הכלים באספלנית וברטייה. ובירושלמי פ״ו ה״ה, ח׳ ע״ג: ר׳ ינאי סבר מימר הלכה כר׳ יוסי וכו', ר׳ ינאי סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע וכו', עשה לו רב חייה בר אשי בית יד למוך שבאזנו, סברין מימר אדם כקרקע הוא וכו'. ומכאן שהחכמים שם דנו את הסתימה ואת המוך שבאזניהם ככיסוי כלים, ותלאות במחלוקת ר׳ יוסי וחכמים במשנתנו שם ספי״ז.

19 13. לא יתקיננה משבת וכו'. כלומר, אעפ"י שאם נפלה מטלטלין אותה, מ"מ לא יפשטנה אם נקמטה ויתרצנה בשבת כדי שיחזירנה במוצאי שבת מיד, מפני שאין מתקינין מקודש לחול. וכ"ז מ"נוטלה ומכסה וכו' " עד "מקודש לחול" הוא כנראה מאמר המוסגר. ועיין להלן פי"ב הי"ז, שו' 67 ואילך.

20 14. ר' יודה אומ' וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל, אבל בירושלמי שם פ"י הי"א, כ"ו ע"ג, סתם: והתני החליקה וכו'.

21 15-16. וחוזר ומגלה וכו'. בירושלמי הנ"ל: ובלכד שלא תצא רשות כל אותה המכה. וצריך לחלק בין נטילת איספלנית לבדה, ובין נטילתה יחד עם האגד, עיין לעיל, שו' 11 ומש"ש.

22 16-17. מפני שבא לידי מרוח וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין להלן פסחים פ"ז ה"א. תיקונים והשלמות: יש להוסיף גם ירושלמי שבת פ״ז ה״ב, י׳ רע״ד: הממרח את האיספלנית חייב משום ממחק.

23 17-18. לא יצא אדם בזוג שבצוארו וכו'. במשנתנו פ"ו מ"ט: ובני מלכים בזוגין, וכל אדם וכו'. ובירושלמי שם הקשו מכאן, ותירצו: כאן בגדולים כאן בקטנים, והרי קטן אפילו הוציא בידו פטור. ובבבלי ס"ז א' העמידו את משנתנו בארוג בכסותו. וכן העמידה ר' אילא, בירושלמי: בזוגין שבכסותו.

24 18. אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו. בירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד הביאו מכאן ראיה שכל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. וכן העמידוה בבבלי נ"ח א' שהוא מאוחה וארוג בבגד.

25 וזה וזה אין מקבלין טומאה. וכע"ז בד. אבל בכי"ל: וזה בזה צ"ל: וזה מקבלין טומאה. וכן בכי"ע: וזה וזה מקבלין וחסרה שם המלה "טומאה". וזו היא מסורת הבבלי הנ"ל. וכבר העירו בתוספות בכורים ובעיטור בכורים על הירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד: אית תניי תני בין אילו בין אילו מקבלין טומאה, ואית תניי תני בין אילו בין אילו אין מקבלין טומאה וכו'. מקבלין טומאה, בשעשה להם אמבולי כלומר, ענבל וכו', אין מקבלין טומאה, בשלא עשה להן אמבולי. ובבבלי נ"ח ב' הסיקו שדווקא בזוגין לתינוקות חילקו בין יש להם עינבל ובין אין להם, אבל בזוגין לגדולים טמאים מ"מ, משום תכשיט. ובירושלמי לא חילקו לעניין טומאה בין זוגים לתינוקות ובין זוגים לגדולים, ובאין להם עינבל טהורים משום כלי שלא נגמרה מלאכתו, וכפשוטה של התוספתא כלים ב"מ פ"א הי"ג: ואין טמא אלא זוג המשמיע קול לאדם. ועיין מ"ש להלן, שו' 20–21, ד"ה וזה וזה.

26 18-19. לא יצא אדם בחותם שבצוארו וכו'. בבא זו חסרה בכי"ע ובכי"ל, אבל ישנה בבבלי נ"ח א', אלא ששם גרס: לא יצא העבד בחותם וכו'. וברור מתוך הסוגיא שבעבד דווקא עסיקינן, או בבני חורין שהי' להם פטרון, והתייחסו אליו כבני בית לפטרון, והיו נוהגים להטיל על צואריהם חותם של מתכת שהיה תלוי בפתיל או בשרשרת. וחששו שמא יעביר את החותם מצוארו שלא יראו שהוא עבד, ובחותם שעל כסותו, חששו שמא יפסק החותם ויקפל את הכסות על כתיפו. ועיי"ש בתוספות ד"ה דילמא. ועיין מ"ש להלן.

27 19. זה וזה מקבלין טומאה. בד: זה וזה אינן מקבלין טומאה. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ואם גירסתנו נכונה, משמע שבחותם של בני חורין, בני בית של שלטונות ומלכים, עסיקינן, והחותם הוא לנוי, ולפיכך מקבל טומאה, ואינו יוצא בו בשבת מחמת תכשיט, עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 31–32. ועיין מ"ש לעיל, הע' 24, על גירסת כי"ל וכי"ע.

28 19-20. לא תצא בהמה בזוג שבצוארה אבל יוצאה וכו'. וכע"ז בד. וגירסא זו בלתי אפשרית שהרי אמרו עליה: זה חומר בבהמה וכו'. ובכי"ל: לא תצא בהמ' לא בזוג שבצוארה ולא בזוג שבכסותה פירש"י: כסות עושים לסוסים מעולים שלא יטנפו וכו'. וכע"ז בבבלי נ"ח א', ועל פיו הגיהו כל המפרשים. ובכי"ע: לא תצא אשה לא בזוג שבצוארה ולא בזוג שבכסותה וזה וזה מקבלין טומאה. ושמא יש לפנינו בכי"ו ובד השמטה, וצ"ל: לא תצא בהמה לא בזוג שבצוארה ולא בזוג שבכסותה, וזה וזה מקבלין טומאה. לא תצא אשה בזוג שבצוארה אבל יוצאה וכו'. ולפ"ז צ"ל בכי"ע: לא תצא אשה בזוג שבצוארה אבל יוצאה בזוג שבכסותה וזה וזה מקבלין טומאה. לא תצא בהמה לא בזוג וכו'. וחזרו כאן על הרישא מפני שבזוג שיש בו ענבל עסיקינן, דומיא דבהמה שאינו טמא אלא אם יש בו ענבל, עיין בבבלי נ"ח ב'. ובהמה אינה יוצאה בו, אפילו אם הזוג פקוק, כמפורש במשנתנו פ"ה מ"ד, משום שנראה כמוליכה לשוק עיין לעיל פ"ד, שו' 16, ומש"ש, אבל אשה יוצאה בזוג שבכסותה, אם הזוג פקוק ואינו משמיע קול. ועיין בירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד.

29 20-21. וזה וזה מקבלין טומאה. וכ"ה בד, וכן משמע מגי' כי"ע עיין מ"ש לעיל. אבל בכי"ל: וזה וזה אין מקבלין טומאה, וכ"ה בבבלי. והבבלי לשיטתיה שהעמידה בזוג שאין בו ענבל, ולפיכך אינו מקבל טומאה בבהמה, שאין תכשיטי בהמה טמאים. אבל קשה לבטל את גירסתינו המקויימת ע"י ד ושיש לה סיוע מכי"ע. ולפיכך נראה כמו שהסקנו לעיל שבזוג שיש לו ענבל עסיקינן, ולפיכך טמא בין באדם בין בבהמה. ועיין מ"ש בתוספות בכורים ובשירי מנחה ד"ה אבל.

30 21. זה חומר בבהמה וכו'. עיין לעיל פ"ד ה"ה, שו' 14–15.

31 לא תצא בהמה וכו'. וכ"ה בבבלי נ"ח א', ופירש במאירי נ"ח א' ד"ה לא יצא שאין החותם תכשיט אצל בהמה, אלא משאוי.

32 22. אין מקבלין טומאה. מפני שאינו כלי ואינו משמש אלא לסימן, אבל באדם הוי תכשיט לשיטת התוספתא, עיין מ"ש לעיל, שו' 19, ותכשיטי אדם טמאים.

33 22-23. מטלטלין עצי בשמים להניף ולהריח בהם לחולה מוללו וכו'. ובבבלי ביצה ל"ג ב': מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה, ומוללו וכו'. והאחרונים הסיקו מדעתם שה"ה לבריא, ולא דברו אלא בהוה. ושמא חסר כאן בתוספתא: ולא לחולים בלבד, אלא לכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, כי אחרת אין להבין מה עניין הברייתא לכאן. ובירושלמי: הניחו כלומר, את הלולב בארץ אסור לטלטלו. אמר ר' אבון זאת אומרת שאסור בהנייה. תני מטלטלין עצי בשמים להריח בהן לחולה בשבת. רבנן דקיסרין אמרין ערבה מותר להניף בה לחולה בשבת. ומכאן מסתייע הירושלמי שאסור ליהנות מן ההדס שהקצהו למצותו, שאם לא כן הרי היה מותר לטלטל את הלולב שאגוד יחד עם ההדס, מפני שהוא ראוי להריח בו. ועיין בבלי סוכה ל"ז ב'. ועיין מ"ש להלן סוכה ספ"ב, שו' 70–71, ד"ה ר' יוסה. ובה"ג ד"ב, עמ' 173, מפסיק באמצע ה' לולב אחרי שהביא את הברייתא שבבבלי סוכה מ"א ב' בעניין עשון הבית לריח, ומעתיק מיד את ההלכה שלנו: מטלטלין עצי בשמים להריח בהם וכו', עיי"ש.

34 23. מוללו ומריח בו. עיין מ"ש להלן בסמוך.

35 לא יקטמנו להריח בו וכו'. בבבלי ביצה הנ"ל העמידוה בעצים קשים שאינם ראויים למאכל בהמה, ושאלו: קשין בני מלילה נינהו? חסורי מחסרא והכי קתני מוללו ומריח בו, קוטמו ומריח בו. בד"א ברכין, אבל בקשין לא יקטמנו, ואם קטמו פטור. ובירושלמי ביצה פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג: אית תניי תני מוללין עצי בשמים. אית תניי תני אין מוללין. מאן דאמר מוללין בלחים, מאן דאמר אין מוללין ביבישין. ולפ"ז נראה שאף בא"י פירשו כמסורת הבבלי, אלא שמכיוון שבא"י לא השתמשו בדבור חסורי מחסרא, הרי פירשו לא יקטמנו להריח בו, אם הוא יבש =קשה, ואינו ניתן למלילה בין האצבעות, אלא שבזה חולק הירושלמי וסובר שאף לריח אין מוללין בקשין וכ"ש שלא יקטמנו אפילו ביד, כמו שהסיק בס' המכתם ובראבי"ה.

36 24-25. לא יקטמנו לחצות בו שניו ולא לפתוח בו את הדלת מפני שהוא כמתקין כלי, ואם קטמו חייב חטאת. וכע"ז בד. ובכי"ע: ואם קטמו הרי זה חייב מפני שהוא כמתקן. וכן בכי"ל: קיטמו הרי זה חייב מפני שהוא כמתקן כלי. ובבבלי ביצה שם: חסורי מחסרא והכי קתני וכו', בקשין לא יקטמנו, אם קטמו פטור אבל אסור. לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. ולא נזכר שם "לפתוח בו את הדלת". ובברייתא שנייה שם מן התוספתא ביצה: ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת וכו'. ובעל כרחינו אף כאן בקשה עסיקינן עיין ברא"ש שם פ"ד סי' י"ג, כאוקימתא שבבבלי. אלא שמתוך הבבלי שם מוכח לכאורה שהברייתא שלנו היא כר' אליעזר, אבל לחכמים אינו אלא שבות, מפני שאין דרך לעשות כלים מעצי בשמים, אפילו קשים. אבל בתוספתא ביצה פ"ג, שו' 63, משמע שלחכמים חייב חטאת אפילו אם קטם מאוכלי בהמה קשים לחצות בו את שיניו, ומכ"ש מעצי בשמים קשים, עיין בשער המלך פי"א מה' שבת ה"ז ומ"ש להלן ביצה שם במקומו. ועיין ברש"י שבת קמ"ו ב' ד"ה שמא יקטום, שציין לו רע"א בגליון הש"ס בביצה שם. ובמעשה רוקח בפי"א מה' שבת הנ"ל כתב: וגם כי מצאתי בתוספתא שם כלומר ביצה פ"ג דקתני לה בסתם חייב חטאת, מ"מ משמע ודאי שהיא הפך גמרא דידן, או דר"א היא, דהיינו נמי הברייתא שמביא הש"ס כלומר, בביצה שם לאותובי אר"י. ותדע דבשב' פ"ו איתא להך תוספתא בפלוגתא דר"א ורבנן להדיא וכו'. והיא כנראה פליטת הקולמוס של בעל מעשה רוקח ז"ל, שלא מצאנו כן בתוספתא כאן בשום נוסח, ואף כאן נשנית סתם. ובדוחק היה אפשר לפרש כאן מפני שהוא "כמתקין" כלי, ואם קטמו לתקן כלי במקום אחר חייב. אבל אין זה כלל במשמעות הלשון. ועיין בגירסת כי"ע וכי"ל שהבאנו לעיל.

37 25-26. הרטנין יוצאין בסודרין שלהן וכו'. בבבלי קמ"ז א': והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן וכו'. ופי' רב נטרונאי גאון אוה"ג, הפירושים, עמ' 152: רטנין, על שום מקומן, ורגילין לצאת בסודר בחול, וכיון שיוצאין בו, בשבת לא מסוי =משאוי הוא. וכן פירש"י: והרטנין על שם מקום. אבל בתוספות שם ד"ה הרטנין פירשו: "הרטנין כמו הרהטנין", כלומר רצים, והוא ע"פ ר"ח והערוך. ובמאירי שם מעיד שבקצת ספרי התלמוד עצמו הגירסא היא: הרהטנין. והנה בתוספתא לא נזכר כלל כיצד הוציאו הרהטנין את הסודרין, ובבבלי הנ"ל מפורש שהוציאו אותו על הכתף, ופי' הערוך שהיה מקובץ על הכתף ולא משולשל, בשביל שלא יעכבנו לרוץ. ומכאן שבדרך כלל לא היו מוציאים אותו על הכתף. ובר"ח: והנכון להיות כרוך על צוארו. ודבריו נובעים מבבלי שבת ק"כ א': וסודר שבצוארו. ופי' רש"י שם: וסודר שבצוארו. ותלויין ראשיו לפניו לקנח בו פיו ועיניו. אבל במקבילה שבירושלמי פט"ז ה"ה: וסודרין שעל זרועותיו. ולפי זה נראה שהדרך הרגילה היתה להניח את הסודרין על הצואר ולשלשלו על הכתף והזרועות. והרטנין היו מקפלים ומניחים אותו על הכתף, כפי' הערוך הנ"ל. ואעפ"י שהיוצא לר"ה בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו חייב חטאת עיין בבלי שם ולעיל פ"א ה"ט, מ"מ כסודרין מותר, שכן נהגו בו אף בחול כמלבוש ולא כמשאוי.

38 27. אמ' ר' יהודה מעשה וכו'. בס' יוחסין השלם, עמ' 36ª: ובפ' חבית וכו' וכן בתוספתא בפרק ה' דשבת. והיתה לפניו חלוקת הפרקים כמו שהוא לפנינו ובכי"ע, ועיין להלן פ"ז, שו' 32, ד"ה כך.

39 28. נימא כרוכה לו על אצבעו. פירש"י: שלא יפול מכתיפיו. אבל בפי' רב נטרונאי הנ"ל: ומה טעם כיון שכרוכה נימא מאותו סודר באצבעו הוא מחובר בגופו. ולפ"ז נראה שהורקנוס עשה כן כדי שיראה הסודר כמלבוש ממש.

40 29. הרועין יוצאין בסקין שלהן וכו'. הרישא בבבלי כאן ס"ב א' וכל הברייתא בבבלי נדרים נ"ה ב' בשינוי סדר. ובראבי"ה סי' רי"ח, ח"א, עמ' 309: תניא בתוספתא דשבת ומייתי לה בפרק הנודר וכו'. ועיין בשטמ"ק שם ד"ה פינדיא.

41 30. אמ' ר' יהוד' מעשה בר' טרפון וכו'. רוקח סי' ק'. ובבבלי ליתא.

42 31. לבית המדרש. וכ"ה בד ובכי"ע וברוקח הנ"ל. אבל בכי"ל: מבית המדרש. ואחזו בשתי ידיו. כלומר התעטף בו מעל לראשו ואחזו בידיו כדי שלא ישמט מעליו, ומ"מ דינו כמלבוש, ואעפ"י שאינו יוצא כן בחול שלא בגשם. ובשבה"ל השלם סי' ק"ז, ל"ט סע"א: וגאון אחר ז"ל כתב אסור לקפל אדם טליתו על ראשו ועל כתפו בשבת מפני חמה, או מפני גשמים, דהכל משאוי הן. ועיין בב"י טאו"ח סי' ש"א.

43 32. יוצאין בסגיס ביריעה ובהמלא וכו'. רוקח וראבי"ה הנ"ל, תשובת הר"ש באו"ז ח"א ה' כלאים סי' ד"ש, ל"ט ע"ג. ועיין ר"מ פי"ט מה' שבת הי"ז ובמגיד משנה שם. ובבבלי נדרים הנ"ל: תניא יוצאין בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים וכו'. ובשטמ"ק שם: הכי תנינן לה בתוספתא דשבת. יוצאין, פי' בשבת, בסגוס וביריעה, אעפ"י שלא נעשי' למלבוש, מיהו נר"ל =נראה לי שיהא תורת כלי עליו שמשתמשין בו, אבל אין תורת תכשיט עליו כלל לא, ובחמילא ובסקורטיא ובקטבוליא מפני הגשמים, אורחא דמילתא נקט, וה"ה בלא גשמים וכו', ובתוספתא וכו' לא תניא יוצאין בשק עבה, וכן נראה לי דהיינו שקין דהכא כלומר, שברישא לעיל, כיון דמיתנייא גבי הדדי, תרי זימני שק למה לי למיתני. ועיין בר"ן שם שכתב: יוצאין בשק עבה וכו', ולא שק ממש אלא כעין שק, דהא תני בסיפא כלומר, סיפא של הבבלי ורישא של התוספתא הרועים יוצאים בשקים. ולפלא שלא העיר על התוספתא. ועיין ירושלמי עירובין פ"י ה"א, כ"ו ע"א, ומ"ש להלן עירובין פ"ח הט"ז, שו' 55–56, ד"ה היו גשמים. ואשר לחפצים שנזכרו כאן, יפה פירשו המפרשים והבלשנים, שסגיס סגוס הוא σάγος, אריג עבה שהשתמשו בו בעיקר בלילה. והמלא חמלה, חמילה הוא אריג עבה משערות הגמל, וסקורטיא, vestis scortea פירשו בנדרים שם: כיתונא דצלא, כלומר כתונת של עור ועיין בערוך ערך סקורטיא. ובפיה"מ להר"מ אהלות פ"ח מ"א, עמ' 41: סקורטיא וקטבוליה הם מצעות עור אשר ישכבו עליהם ומפת עור אשר יאכלו עליהם. וקטבוליא פירשו הגאונים פיה"ג לכלים פט"ז מ"ד, עמ' 45: עור וכו', ושהוא למטה קורין אותו קוטובולי καταβολή, ועיי"ש שפירשו שהוא מצע של עור. ומתוך כל הנ"ל מוכח שכל מה שמנתה התוספתא כאן, אינם מלבושים. ולפיכך אמרו בירושלמי נדרים פ"ז ה"ג, מ' ע"ג: הנודר מן הכסות מותר בשק, ביריעה ובחמילה ובסקורטיה וכו', הנודר מן המלבוש אסור בכל מיני מלבוש ומותר באילו. אבל בבבלי שם: תניא הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה, ואסור בפונדא ובפסקיא ובסקורטיא ובקטבוליא וכו'.

44 33. אבל לא בתיבה ולא בקופה וכו'. רוקח, ראבי"ה, תשובת הר"ש ושטמ"ק נדרים הנ"ל, רי"ף פ"ו סי' שפ"א, רשב"א הובא בשלטי הגבורים על המרדכי ספ"ו, מאירי ס"ו סע"א ד"ה שנינו, רא"ש פ"ו סי' י"ח, רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ב ח"ה. והנה ברי"ף הנ"ל הביא את הברייתא שלעיל בשם הבבלי נדרים והוסיף: ותניא בתוספתא אבל לא בתבה ולא בקופה וכו' ושאר הראשונים נגררו אחרי הרי"ף, ותמוה לכאורה למה הזכיר כאן את התוספתא, והרי הדברים נאמרו גם בבבלי נדרים שהזכיר בעצמו. וכן תמוה למה הביא הר"ש באו"ז הנ"ל את הדברים מן התוספתא ולא מן הבבלי עיי"ש וראה שלעניינו אין צורך כלל להביא את התוספתא. ונראה שהרי"ף הביאה מכאן משום שכאן מפורש שלעניין שבת קתני, עיין מ"ש לעיל, שו' 32, ד"ה ובבבלי, בשם שטמ"ק.

45 ולא במחצלת וכו'. הראשונים הנ"ל, אגודה שבת פ"ו, סי' פ"ח, קכ"ו ע"א.

« תוספתא כפשוטה על שבת ד׳:י״ג תוספתא כפשוטה על שבת ו׳:א׳ »